אני זוכר איך הכל התחיל.

הייתי אז בכיתה י׳. תלמיד חדש, בכיתה חדשה, עם מורה חדשה ומי שעתידים היו להיות חברים חדשים. 

לא הבנתי באמת איך הדברים עובדים. מבחינתי פוליטיקה הייתה מילה גסה ששמעתי בעיקר בטלויזיה. לא שיערתי שכבר בגיל הזה מאבדים את התמימות.

המורה נכנסה לכיתה בוקר אחד, עם כרטיסיה צבעונית. ״תלמידים יקרים, אנחנו הולכים כעת לבחור נציגים לועד הכיתה. אני מבקשת ממי שמעוניין להציג את מועמדותו להרים יד.״

הבטתי מסביבי. אף לא תלמיד אחד הראה רצון להתנדב. קמתי ממקומי. 

״כן, נדב, אני מבינה שאתה מעוניין להתמודד?״

כחכחתי בגרוני. ״לא המורה, ביקשתי את רשות הדיבור מסיבה אחרת. אני סבור שאנחנו לא צריכים לבחור ועד לכיתה.״

המורה נראתה מופתעת. ״אתה מוכן להסביר?״

״בהחלט״, השבתי. ״הניסיון רב השנים שלי מלמד, כי בסופו של דבר, כשמגיעים למימד הפרקטי, ועד כיתה פשוט לא עושה שום דבר.״

המורה כעסה מאוד. היא נתנה לי לבחור בין האפשרות לשבת בשקט ובין האפשרות לצאת מן הכיתה. אני בחרתי לשבת בשקט. 

עברה שנה. לכולם היה ברור עתה כי צדקתי. הבחירות השנתיות לועד כיתה בוטלו לבלי שוב. 

ובכן, חברים, מהיום סיימתי לשבת בשקט...